<h1>תשובות בעלי התוספות סימן צ"ב — תשובת מהר"ם מרוטנבורג</h1>
<h2>דף עד.</h2>
אל יזהיהיני מורינו הר"ר יקותיאל שנראה על שנתעצלתי במצוותיו ואחר עד עתה, כי לא בשביל עצלות שהיתה בי עשיתי זאת. אמנם כתב מורי בא לידי והפסדתיו, ואחר זמן כשמצאתיו נדבתי את לבי. על מה שכתב מורינו בההיא דפר' המדיר [כתובות ע"ד ע"א] דגרסי' בהא קמיפלגי מר סבר אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום כו', שרש"י שיבש גירסת הספר מכח ההיא דפר' בית שמאי [יבמות ק"ט ע"א] דמשמע דלר' אלעזר אסר אפי' בגדולה כו', כמו שכתוב בפי' רש"י. ומורי הרב ר' יישב גירסת הספר, וזה לשונו, הא דאמרי' אקטנה והגדילה מפר' טעמא דר' אליעזר אין אדם יודע דשמא לשם קידושין הראשונים בעל, וגירושים גמורים הוו, ולא חזר', והוי ספק גרוש(ה)[ת] אחיו, וצרתה חולצת ולא מתיבמת מדאורי' משום ספק ערוה, אבל גדולה שנתגרשה והחזירה צרתה מותר להתייבם, כדאמרי' בפר' בית שמאי [שם], היא גופה גזירה וכו' עכ"ל. ולבי מהסס, איך יתכן זה צ"ל המדיר נקט לפר' טעמא אמאי צרתה חולצת ולא מתייבמת, צרה מאן דכר שמיה התם. והא בברייתא דמייתי התם לא קתני מידי מצרתה. ובמתניתין נמי דפר' בית שמאי לא תנן ותלמודא דמפרש התם טעמא דצרה אהיכא קאי. ועוד דפר' בית שמאי מסיק אכל מילי דברייתא היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת. ולדברי מורי לא יתכן זה אהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו, דהתם לדברי' היא וצרתה חולצות ולא מתייבמות. ועוד בעיא דרבא דאיבעי ליה סתמא צרתא מהן משום דקאי אכל טעמא דא"ר אלעזר חולצ'.
ואם באנו לקיים ג' הספרים בע"א ממה שפירש"י, נ"ל מטיבותיה למר לפר' דגזרו בקטנה שנתגרשה והחזירה וגדלה אצלו, משום יתומה בחיי האב שגירשה והחזירה ומת כשהיא קטנה. ואהא איצטריך תלמודא טעמא בפר' המדיר משום דאין [אדם] יודע שאין קידושי קטנה כלום, אגב דאיצטריך לפרי' התם טעמא דרבנן משום דאדם יודע דאין קידושי קטנה כלום, מפרש נמי טעמא דר' אלעזר. דלא תיקשי לך לדידיה כיון דאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום בעל לשם הכי (גדר) [גזר] משום יתומה בחיי האב. הא לא מיחלפ' בהא, דהכא קידושין דאורייתא כיון דאדם יודע שאין [קידושי] קטנה כלום בעל לשם קידושין דאורייתא. להכי איצטריך לפרש דלדידיה שפיר מיחלפ' בה, דקסבר דלא אמרינן אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום, אלא אדרבה אין אדם יודע, דכיון דמעיקרא נמי מיקדשא ליה לכל הפחות קידושין דרבנן, ולא הויא כזנות גביה, זמנין דלא יהיב אדעתא לבעול לשם קידושין דאורייתא היכי מיחלפה אהדדי, ושייך למיגזר בה שפיר משום [י]תומה בחיי האב. דאי אמר בהא מתייבמת אתי למימר נמי ביתומה בחיי האב דמתייבמת. אבל משום טעמא דרבא דפר' בית שמאי דאמר הכל בקיאין בגירושין ואין הכל בקיאין בחזרה, לא הוו גזרי מעיקרא לגזירתייהו כלל. דאדרבה חזרה דיתבה תותיה אית לה קלא וידעי טפי. בת דמהדרא דידעינן בגירושין. ואי משום דזימנין דמהדרה באורתא ושכיב בצפרא, משום ההוא מיעוטא דלא שכיח כלל לא הוו חיישינן רבנן למיגזר עיקר גזירתייהו אלא משום יתומה בחיי האב כדפרי'. וכיון דאיצטריך למיגזר ולמימר בנתגרשה והחזירה וגדלה אצלו דלא מייבמא, וגזרו נמי במגרש את הגדולה והחזירה דלא תתייבם, דאי לא הא לא קיימא הא. ואע"ג דמגרש את הגדולה לא מיחלפה ביתומה בחיי האב, דקס"ד דלא מחלפא ביתמי בחיי האב, ולא דמי להדדי, וקסבר דגזרו בה משום דרבא דהכל בקיאין בגירושין וכו', לפי טעותו היה ראוי לגזור אף במגרש את הגדולה, וכיון דחזי דשרינן בגדולה שנתגרשה והחזירה, אתי לזלזולי אף בקטנה שנתגרשה והחזירה וגדלה אצלו. הלכך לא (פלנן) פליג רבנן וגזרו בכולהו, משום האי טעותא, כיון דאיצטריך מעיקרא למיגזר בקטנה שהחזירה וגדלה אצלו משום יתומ'(ים) בחיי האב. עוד היינו יכולין לפרש בע"ה מטיבותיה דמר, ונלאיתי להאריך.
